החלטה בתיק רע"א 676/04

1.        המבקשת הייתה בעלת חשבונות באחד מסניפיו של המשיב. בשנת 1993 הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיב בעילות שונות. בשנת 1995 תיקנה המבקשת את כתב התביעה, באישור בית המשפט, והוסיפה לעילות התביעה עילה חדשה. לעניינה של עילה זו טענה המבקשת כי המשיב חייבה, החל ביום 1.1.1984 ועד לשנת 1991, בריבית יומית המחושבת כאילו מניין הימים בכל שנה הוא 360. כך, לטענת המבקשת, הוגדלה הריבית היומית שנגבתה באופן מלאכותי. בחודש אפריל 2003 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, בו נקבע, בין היתר, כי המבקשת תוותר על כל עילות התביעה, למעט על העילה הנזכרת. עוד נקבע, כי המשיב יוותר על טענת ההתיישנות ביחס לעילה האמורה. בנוסף, הוסכם כי בית המשפט ימנה מומחה אשר ייחשב את הסכום המגיע למבקשת בגין העילה הנזכרת, על פי קריטריונים שיקבע בית המשפט. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין חלקי ביום 14.4.03.

           ביום 11.6.03 קבע בית המשפט המחוזי כי תחילת החישוב של הריבית שבה חויבה המבקשת לפי 360 ימים בשנה, יהא מהמועד בו החל המשיב לחשב בצורה זו את הריבית. המשיב הגיש בקשה להבהרת החלטה זו. בית המשפט קבע, ביום 9.7.03, כי האמור בהחלטה המקורית ברור, ואינו טעון הבהרה. ביום 3.11.03 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון במעמד הצדדים. אחריו ניתנה, ביום 5.11.03, החלטת בית המשפט הקובעת במפורש, כי תחילת חישוב השחזור תהיה בחודש ינואר 1984, הוא המועד המוקדם ביותר המפורט בכתב התביעה.

2.        על ההחלטה האחרונה מוגשת הבקשה לרשות ערעור. לטענת המבקשת, החלטה זו סותרת את החלטותיו הקודמות של בית המשפט קמא בענין תקופת החישוב, שכן חיובה באופן המוטעה החל עוד לפני שנת 1984. לטענתה, שינוי מהותי כדוגמת השינוי שנעשה בהחלטה, יכול היה להיעשות אך בדרך של ערעור. כך, לטענת המבקשת, חרג בית המשפט המחוזי מעקרון סופיות הדיון, ופעל בדרך שהוא אינו מוסמך לה. דין הבקשה להידחות.

3.        במסגרת הסכם הפשרה בין הצדדים, צמצמה המבקשת את עילות תביעתה לעילה אחת. מנגד, ויתר המשיב על טענת ההתיישנות בנוגע לעילה זו. אין כל אינדיקציה לכך, שויתורו של הבנק על טענת ההתיישנות יתפרש כמקנה למבקשת זכאות לדרוש סעד מעבר לזה שנדרש בכתב התביעה. הואיל ובכתב התביעה המתוקן נטען, כי יש לערוך חישוב מחודש של הריבית, בדרך הראויה, החל מיום 1.1.84, אין למבקשת זכות שייערך חישוב לתקופה מוקדמת יותר.

           החלטותיו של בית המשפט המחוזי, בהיותן החלטות ביניים, ניתנות היו לשינוי. גם אם שינתה החלטתו האחרונה של בית המשפט קמא את החלטתו המקורית מיום 11.6.03- ואפשר שאין מדובר כלל בשינוי - הלכה פסוקה היא שהחלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין. כיוון שכך, רשאית, מבחינה עקרונית, הערכאה המחליטה לשנות את החלטתה (ראו למשל, ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד יט(1) 655; ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1) 525). סמכות זו קיימת גם מקום בו לא חל שינוי בנסיבות, אך מתברר לבית המשפט כי ההחלטה המקורית שנתן מוטעית היא (ראו למשל, ע"א 37/68 הנ"ל; 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי, פ"ד נה(3) 537). המקרה דנא הינו דוגמה לשימוש ראוי בסמכות האמורה (אם אומנם מדובר בשינוי החלטה קודמת).

4.        אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית, בלא צורך בתשובה.

           ניתנה היום, י"ב באדר תשס"ד (5.3.04).

                                                                                               ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: